פסק-דין בתיק ע"א 46510-10-10

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב (כב' השופט משה סובל) מיום 10.10.2010, במסגרתו התקבלה תובענה כספית של המשיבה, החברה הממשלתית לגיאולוגיה (להלן: המשיבה) כנגד המערערת, גאוטכנולוגיה בע"מ (להלן: המערערת) ונדחתה תובענה שכנגד של המערערת כנגד המשיבה- בעילת מניעת רווח. (התובענה שכנגד בעילה של אבדן ציוד נתקבלה).

המערערת עסקה בקידוחים לצרכי מחקר גיאופיזי גיאולוגי והתקשרה בהסכם עם חברת אמהסה פלדות (ישראל) בע"מ (להלן:" אמהסה") לבצע עבור האחרונה קידוחי מחקר באזור תמנע על מנת לבחון האפשרות להפקה מסחרית של נחושת.

בהתאמה התקשרה המערערת עם המשיבה כדי שזו תבצע עבורה את הקידוחים. לימים הגישה המשיבה כנגד המערערת תובענה בסדר דין מקוצר לתשלום המגיע לה ואילו המערערת הגישה תביעה שכנגד על נזקים שנגרמו לה על-ידי המשיבה.

תובענת המשיבה (על סך 446,762 ש"ח) כאמור, נתקבלה במלואה לאחר שנקבע, כי " בדיון מיום 5.2.09 הצהיר ב"כ הנתבעת (המערערת) לפרוטוקול כי הנתבעת אינה חולקת על הסכום הנתבע על-ידי התובעת (המשיבה) אינה נדרשת להוכיח את תביעתה וכי נטל הראייה רובץ על כתפי הנתבעת (המערערת) להוכיח את הנזקים הנטענים על ידה במסגרת התביעה שכנגד בהתאם לאמור פתחה הנתבעת (המערערת) בהבאת ראיותיה".

בערעור שלפנינו נטען, כי הוא מופנה גם כנגד החלטת בית המשפט לקבל את תביעת המשיבה (ראה עיקרי טיעון מיום 21.12.11) וצויין שם: "5. בדיון מקדמי שנערך ביום 5.2.09 (מובא על-ידי בית המשפט קמא בפסקה א' סעיף 4 לפסק דינו) הסכים ב"כ המערערת כי נטל ההוכחה בתיק זה מוטל על המערערת הן לעניין הוכחת הפרת ההסכם והן לעניין הוכחת הנזקים".

6. בית המשפט קמא ניתח בפירוט את הראיות שהוגשו על-ידי הצדדים ומסקנתו היתה חד משמעית : " ... מצאתי לקבוע כי הנתבעת עמדה בנטל להוכיח טענתה להפרת ההסכם על-ידי התובעת אשר בכל הנוגע לצוותי יולי, לא עמדה בהתחייבותה לספק צוות קודחים מיומן בעל מומחיות והכשרה בקידוחים הנדרשים". (פסקה ד- דיון והכרעה סעיף 1 ).

7. למרבה הפליאה, למרות קביעה נחרצת זו מצא בית משפט קמא לנכון, מבלי לתת נימוקים כלשהם, לקבל את תביעת המשיבה... 9. המערערת תטען לפיכך כי שגה בית משפט קמא בעת שקיבל את התביעה שכן לפי הממצאים העובדתיים והמשפטיים שנקבעו על ידו, היה עליו לדחותה".

עיון בפרוטוקול הדיון הרלבנטי מעלה, שפסק הדין בדבר קבלת התובענה אכן ניצב על אדנים מוצקים בדמות הודאת המערערת באמצעות בא כוחה, עו"ד רבל, לאמור " אני מאשר כי אלמלא טענות הנתבעת (המערערת) בגין נזקים אשר גרמה לה התובעת היתה משלמת את סכום התביעה המקורי ואין לנתבעת הסתייגות מהסכום או מדרך חישובו התואם את ההסכם שבין הצדדים. לכן, לא צריכה התובעת להוכיח את תביעתה ונטל הראיה על הנתבעת (המערערת)  להוכיח את התביעה שכנגד אשר סכומה יעמוד מול סכום התביעה המקורית".

עניין לנו בהצהרה מחייבת המדברת בעד עצמה שאין לשוות לה בדיעבד גוון אחר.

הערעור בפן זה נדחה.

עוד סב הערעור על דחיית חלק מהתובענה שכנגד אשר הושתת על עילה של מניעת רווח.

ערכאה דיונית דחתה חלק זה של התובענה הנגדית בציינה שלבד מהעלאת טענה כללית לא הביאה המערערת ראיות להוכחת מניעת הרווח הנטענת.

לטענת המערערת (ראו ס' 11 לטיעוניה) היא " השוותה בבקשות הרשות להגן ובתצהיריה את תפוקת צוותי יולי לתפוקת צוותי מרץ והראתה כי קיים פער של 2800 מטר קידוח. כלומר צוות קידוח מקצועי היה קודח עוד כ- 2800 מטר... והראתה כי עבור כל מטר קידוח היתה זכאית לתשלום בסך 120 דולר. טענות אלה לא נסתרו ובכך הוכיחה את תביעתה".

אמנם קבעה ערכאה דיונית, כי בכל הנוגע לצוות יולי המשיבה הפרה את ההסכם, אך בכך לא יצאה ידי חובתה. היה מוטל על המערערת להוכיח את שיעור הנזק על כל פרטיו ובמיוחד נוכח טענתה כי מדובר במניעת רווח ידוע של 120 דולר למ"א.

לאחר שעיינו בחומר הראיות אשר נפרש בבית משפט קמא התרשמנו גם אנו, כי הנטען בתצהירי התובעת (ראו סעיפים 45 ו- 46 לתצהירי העד רונן מויאל וסעיפים 24-25 לתצהיר שנדלוב) עליהם ביססה את העתירה לפיצוי על מניעת רווח, הוא בגדר טענה כללית שלא הוכחה כדבעי ובמיוחד על רקע הגרסה הנטענת בסיכומי התובעת בבית משפט קמא בסעיף 48, אשר לגביה התייחס בית המשפט בסעיף טז' עמ' 15 לפסק דינו וממנה עולה באופן מפורש, כי לא מדובר בפער של 2,800 מ"א קידוח כפי שנטען בכתב התביעה שכנגד ובתצהירים, כי אם לכל היותר בפער של 800 מ"א.

את הנטען בסיכומים לגבי פער של 800 מ"א, צריך היה לטעון עוד בכתב התביעה שכנגד, או ניתן היה לטעון עוד בכתב התביעה שכנגד ומשהעניין לא הועלה באותו מועד מתעורר סימן שאלה.

בין כה וכה כדי להוכיח בראיות את הטענה, כי נמנע ממנה רווח של 120 דולר למ"א, היה מצופה מהמערערת להעיד מי מטעם אמהסה. העובדה שנמנעה מלעשות כן, ללא נימוק, היא הנותנת שדחיית תובענתה לפיצוי בגין מניעת רווח אינה נושאת עימה פגם מן הסוג המחייב התערבות.

לפיכך, אין בידנו לומר, כי פסק הדין אשר דחה את התובענה בעילה דלעיל הוא בלתי סביר או נושא עמו פגם מן הסוג המחייב התערבות.

הערעור על שני חלקיו נדחה.